המדרגות של הקומה השלישית

אביום האחרון של כיתה ט׳ הגיעה יעל לבית הספר עשרים דקות לפני הצלצול. היא לא תכננה את זה. פשוט התעוררה מוקדם, ובמקום להתהפך במיטה, לבשה את החולצה הלבנה עם החתימות של כל השכבה ויצאה. השער היה פתוח, והחצר הייתה שקטה כמו שלא הייתה אף פעם באמצע השנה. רק השרב, שכבר התחיל, ואיש התחזוקה שהשקה את העצים.

בהיא עלתה במדרגות לקומה השלישית, אותן מדרגות שבכיתה ז׳ נראו לה כמו הר. בשבוע הראשון שלה בחטיבה היא הלכה לאיבוד שלוש פעמים, ופעם אחת נכנסה בטעות לשיעור של כיתה ט׳ והתיישבה בשורה הראשונה, עד שמישהו לחש לה: ״את בטוחה שאת שייכת לכאן?״ כל הכיתה צחקה, והיא רצתה להיעלם. עכשיו, כשנזכרה בזה, חייכה. ״אני בטוחה,״ אמרה בקול, למסדרון הריק.

געל הקיר ליד חדר המורים עדיין היה תלוי הלוח של פרויקט החקר שלהם. התמונה של הקבוצה שלה – היא, שחר, אדל ונועם – הייתה דהויה מהשמש. בכיתה ח׳ הם רבו כמעט על כל דבר: על הנושא, על הצבעים, על מי ידבר בהצגה. ונועם, שבכלל לא דיבר עם אף אחד בתחילת השנה, היה זה שבסוף הציג מול כל ההורים, בלי לרעוד. יעל העבירה אצבע על המסגרת. ״נעמה המורה אמרה שזה הפרויקט הכי טוב בשכבה,״ נזכרה, ״ואנחנו בכלל לא האמנו לה.״

דבשנה הבאה היא תלמד בתיכון הגדול שבעיר השכנה. שחר ממשיך לפנימייה, אדל עוברת עם המשפחה לצפון, ונועם בחר במגמה אחרת לגמרי. ״נשמור על קשר,״ הבטיחו כולם בערב הסיום, וחיבקו זה את זה חזק מדי. יעל רצתה להאמין, אבל משהו בתוכה ידע שזה לא יהיה אותו דבר. היא חשבה על אחותה הגדולה, שגם הבטיחה פעם, ועכשיו פוגשת את החברות מהחטיבה רק פעם בשנה, בחתונות.

הבשמונה וחצי התחילו להגיע כולם. הרעש חזר למסדרון בבת אחת, כאילו מישהו הדליק רדיו. מישהו צעק ״ט׳ שלוש, אלופים!״, מישהי בכתה כבר בכניסה, והמחנכת, רותי, עמדה בדלת עם קופסה של עוגיות ופתקים. ״כל אחד לוקח פתק אחד,״ אמרה, ״ומקריא אותו רק כשהוא כבר בתיכון. לא לפני.״

ויעל הכניסה את הפתק לכיס הקטן של התיק, ליד המפתח של הבית. בהפסקה הגדולה היא ישבה עם החברים על המדרגות של הקומה השלישית, בדיוק במקום שבו אסור לשבת, ואף אחד לא אמר להם לקום. הם דיברו על הכול ועל כלום, ושמש של סוף יוני נכנסה דרך החלון הגדול. היא ניסתה לזכור כל פרט: את הריח של הגיר, את הסדק במדרגה הרביעית, את הצחוק של נועם. ״אתם יודעים מה הכי מצחיק?״ אמרה אדל פתאום. ״בכיתה ז׳ ספרתי את הימים עד הסוף. ועכשיו אני רוצה עוד יום אחד.״ אף אחד לא ענה. כולם הבינו בדיוק למה היא התכוונה.

זכשהצלצול האחרון צלצל, אף אחד לא זז מיד. ואז, בלי שמישהו אמר משהו, כולם קמו יחד. ״להתראות, קומה שלישית,״ לחשה יעל, וירדה במדרגות לאט, אחת־אחת, כמו שלא ירדה אותן אף פעם.

אביום האחרון של כיתה ט׳ יעל הגיעה מוקדם לבית הספר. החצר הייתה שקטה.

בהיא עלתה לקומה השלישית. בכיתה ז׳ המדרגות נראו לה כמו הר. בשבוע הראשון היא הלכה לאיבוד. עכשיו היא חייכה.

געל הקיר הייתה תמונה של הקבוצה שלה מפרויקט החקר. בהתחלה הם רבו, אבל בסוף הצליחו מאוד.

דבשנה הבאה כל החברים ילכו למקומות שונים. כולם הבטיחו: ״נשמור על קשר.״ יעל קצת דאגה.

ההמחנכת נתנה פתק לכל תלמיד – לקרוא רק בתיכון. בצלצול האחרון יעל ירדה במדרגות לאט, ונפרדה מהקומה השלישית.