שעות חובה – או שעות של לב?

הכותרת שהרגיזה אותי

אבשבוע שעבר נתלתה בלוח המודעות של השכבה הודעה: ״תלמידי ט׳ – התחילו לחשוב על מקום ההתנדבות שלכם לשנה הבאה! 60 שעות חובה.״ מישהו כבר הספיק לצייר ליד המספר פרצוף עצוב. ואני, שמתנדבת כבר שנתיים בגן ילדים בשכונה, הרגשתי צביטה. אם זו חובה, האם זו עדיין התנדבות? הרי המילה ״התנדבות״ באה מהשורש נ־ד־ב, שממנו גם ״נדיבות״ – לתת מרצון, מהלב.

הטענה נגד: שעון במקום לב

במי שמתנגדים לחובה טוענים שהיא הורסת בדיוק את מה שהיא מנסה לבנות. כשסופרים שעות, התלמידים מתחילים לחשוב כמו פקידים: איפה הכי קל, איפה הכי קרוב, איך מסיימים מהר. ״חברה שלי בחרה מקום רק כי אפשר להתנדב שם בישיבה מול מחשב,״ סיפרה לי מישהי מהשכבה. לפי הגישה הזאת, נתינה אמיתית חייבת להיות חופשית, אחרת היא הופכת למטלה נוספת ברשימה, כמו עבודה בהיסטוריה.

הטענה בעד: דלת שנפתחת

גאבל ככל שחשבתי על זה, נזכרתי איך התחלתי בעצמי. גם אני לא קמתי בוקר אחד והחלטתי להתנדב. אמא של חברה שלי ביקשה עזרה בגן, הסכמתי בלי חשק, ותוך חודש הילדים חיכו לי ליד השער. לפעמים צריך דחיפה קטנה כדי לגלות משהו גדול. החובה פותחת דלת לתלמידים שלעולם לא היו חושבים להיכנס בה – ומי שנכנס, לפעמים נשאר.

ומה עם מי שאין לו זמן?

דיש גם טענה שאסור להתעלם ממנה. לא לכולם יש אותם תנאים. יש תלמידים שמטפלים באחים קטנים אחרי הלימודים, יש שעובדים כדי לעזור בבית, ויש שגרים רחוק מכל מקום התנדבות. בשבילם, עוד שעות חובה הן עומס אמיתי. ובכל זאת, דווקא מהם אפשר ללמוד: גם טיפול באח קטן הוא נתינה. אולי צריך להרחיב את ההגדרה של מה שנחשב התנדבות, ולא לבטל אותה.

מה אמרו בשכבה

הכדי לבדוק אם אני לבד במחשבות האלה, שאלתי עשרים תלמידים ותלמידות מהשכבה שתי שאלות. לשאלה ״האם הייתם מתנדבים גם בלי חובה?״ רק שבעה ענו ״כן״. אבל לשאלה ״האם הייתם רוצים לבחור בעצמכם את מקום ההתנדבות?״ כמעט כולם ענו ״כן״ בהתלהבות. זה לא מחקר מדעי, כמובן, אבל הוא לימד אותי משהו: הבעיה איננה הנתינה עצמה. הבעיה היא התחושה שמישהו אחר מחליט בשבילנו.

ההצעה שלי

ואז מה אני מציעה? לא לבטל את הדרישה, אלא לשנות אותה. במקום לספור שעות, לבקש מכל תלמיד ותלמידה ״פרויקט נתינה״: לבחור צורך אמיתי בקהילה, לפעול בו לאורך זמן ולכתוב בסוף מה למדו. כך הבחירה נשארת שלנו, וגם האחריות. כשאני בוחרת – אני מחויבת. כשבוחרים בשבילי – אני רק סופרת.

סוף הטור, תחילת הדרך

זבסוף, השאלה איננה אם ההתנדבות היא חובה או בחירה, אלא מה יקרה ללב שלנו במהלך הדרך. אני מקווה שבשנה הבאה, כשחברים שלי יתחילו את שעות החובה שלהם, מישהו מהם יגלה מה שאני גיליתי: שהשעון מפסיק לתקתק בדיוק ברגע שמתחילים ליהנות. ואז זה כבר לא חובה. זה פשוט חלק ממך. ואולי, בעוד כמה שנים, מישהו מהם יתלה בעצמו מודעה על הלוח – הפעם בלי פרצוף עצוב לידה.

אבבית הספר הודיעו: תלמידי ט׳ צריכים 60 שעות התנדבות חובה. הכותבת מתנדבת בגן כבר שנתיים. היא שואלת: אם זו חובה – האם זו עדיין התנדבות?

ביש שאומרים: חובה הורסת את הלב. התלמידים מחפשים רק מקום קל.

גיש שאומרים: חובה פותחת דלת. גם הכותבת התחילה בלי חשק – ואחר כך אהבה.

דלא לכולם יש זמן. יש תלמידים שמטפלים באחים או עובדים.

הההצעה של הכותבת: במקום לספור שעות – ״פרויקט נתינה״ שהתלמידים בוחרים בעצמם.