״אני רוצה שהשירות שלי ישנה משהו״

אהשאלה הראשונה שלי לתמר הייתה פשוטה: מתי התחלת לחשוב על השירות? היא צחקה. ״האמת? בכיתה ט׳, בדיוק בגיל שלך. היה לנו שיעור חינוך שבו המחנך שאל כל אחד: ׳מה אתם רוצים שיגידו עליכם אחרי שתסיימו לשרת?׳ לא ידעתי מה לענות. אבל השאלה הזאת לא עזבה אותי.״

מה זה בעצם ״ייעוד״?

ב״ייעוד זו מילה גדולה,״ אומרת תמר, ״וזה מה שהפחיד אותי. חשבתי שייעוד זה משהו שנולדים איתו, כמו כישרון. היום אני חושבת שייעוד הוא המפגש בין מה שאת טובה בו, מה שאת אוהבת, ומה שהעולם צריך. לא מוצאים אותו ביום אחד. בונים אותו לאט, מכל התנסות.״

הבחירה שלה

גתמר משרתת כיום בשירות לאומי, בכפר נוער לילדים שעלו לארץ בלי משפחה. ״הרבה מהחברים שלי הלכו לתפקידים קרביים או טכנולוגיים, וחלקם שאלו אותי אם אני לא מפספסת. אני חושבת שאין שירות ׳חשוב יותר׳. יש שירות שמתאים לך. אני יודעת להקשיב, אני סבלנית, ואני אוהבת ילדים. כשילד שלא דיבר מילה בעברית כותב לי פתק ׳תודה, תמר׳ – אני יודעת שאני במקום הנכון.״

״מה שעשיתי בחטיבה ספר״

דשאלתי אותה אם יש משהו שתלמידי ט׳ יכולים לעשות כבר עכשיו. ״המון,״ ענתה בלי לחשוב פעמיים. ״כל מה שעשיתי בחטיבה ובתיכון היה חלק מהדרך: הדרכתי בתנועת הנוער, עזרתי לבן דוד שלי בשיעורי בית, התנדבתי בספרייה. כל אחד מהדברים האלה לימד אותי משהו על עצמי. בלי לשים לב, בניתי לעצמי קורות חיים של לב.״

על ההורים ועל הלחץ

השאלתי אם היה לחץ מהבית. ״קצת,״ היא מחייכת. ״אבא שלי שירת בתפקיד קרבי, ותמיד דיבר על זה בגאווה. פחדתי שהוא יתאכזב. בסוף ישבנו לשיחה ארוכה, הסברתי לו מה חשוב לי, והוא אמר משפט שלא אשכח: ׳הגאווה שלי היא לא בתפקיד שלך – היא בכך שאת יודעת למה את שם.׳ מאז אני מספרת לו כל שבוע על הילדים.״

הפחדים

ולא הכול היה קל. ״בחודש הראשון רציתי לחזור הביתה,״ היא מודה. ״הייתי רחוקה מהמשפחה, העבודה הייתה קשה רגשית, והיו ימים שבהם הרגשתי שאני לא מצליחה לעזור לאף אחד. מה שעזר היה לדבר – עם הרכזת, עם ההורים ועם חברות. למדתי שלבקש עזרה זה לא חולשה. זה חלק מלהיות אחראית.״

עצה לסיום

זבסוף הראיון ביקשתי מתמר עצה אחת לתלמידי ט׳. היא חשבה רגע. ״אל תחכו לרגע שבו תקבלו צו או טופס כדי להתחיל לחשוב. תשאלו את עצמכם כבר עכשיו: על מה אכפת לי באמת? מה גורם לי להרגיש שאני משמעותית? התשובה תשתנה עוד הרבה פעמים, וזה בסדר גמור. העיקר שתמשיכו לשאול.״

חכשנפרדנו, תמר הראתה לי את הפתק הקטן שהיא שומרת בכיסוי של הטלפון: ״תודה, תמר״, בכתב יד עקום של ילד בן עשר. ״זה,״ אמרה, ״התשובה שלי לשאלה של המחנך.״ ״ואת?״ שאלה אותי פתאום. ״מה את רוצה שיגידו עלייך?״ ועכשיו גם אני, כמו תמר בכיתה ט׳, לא יודעת מה לענות – אבל כבר מתחילה לחשוב.

אתמר היא בת 19. היא סיימה את בית הספר שלנו. היא התחילה לחשוב על השירות כבר בכיתה ט׳.

בלדבריה, ״ייעוד״ הוא המפגש בין מה שאת טובה בו, מה שאת אוהבת ומה שהעולם צריך.

גתמר משרתת בשירות לאומי, בכפר נוער לילדים שעלו לארץ. היא אוהבת ילדים ויודעת להקשיב.

דבחודש הראשון היה לה קשה. מה שעזר – לדבר עם אחרים ולבקש עזרה.

ההעצה שלה: תשאלו כבר עכשיו – על מה אכפת לי באמת?