מכתב לעצמי – לפתוח בעוד עשר שנים

אהמחנכת חילקה לכל אחד מעטפה חומה ודף אחד. ״אתם כותבים לעצמכם,״ אמרה. ״אף אחד לא יקרא את זה חוץ מכם, בעוד עשר שנים. אני אשמור את המעטפות, ואשלח לכם אותן.״ מישהו שאל: ״ואם תשכחי?״ היא חייכה: ״אז תצטרכו לזכור אתם.״ שחר הסתכלה על הדף הלבן הרבה זמן. ואז התחילה לכתוב.

ב״שלום, שחר בת 25. אני לא יודעת איך לפנות אלייך. את אני, אבל גם מישהי שאני עוד לא מכירה. עכשיו יום שלישי, יורד גשם, ומהחלון של הכיתה רואים את העץ שאף פעם לא זכרתי איך קוראים לו. אני בת 15, יש לי פצעון על המצח, ואני מתלבטת אם ללכת למגמת ביולוגיה או למגמת קולנוע. אני מקווה שאת כבר יודעת מה בחרתי – ושאת לא מצטערת.״

ג״אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות. את עדיין מציירת? את עדיין חברה של מאיה? ראית כבר את הצפון של הארץ באביב, כמו שתמיד אמרת שתעשי? והכי חשוב – את שמחה? לא ׳מצליחה׳. שמחה. אבא תמיד אומר שאלה לא אותו דבר, ורק עכשיו אני מתחילה להבין למה.״

ד״אני מנסה לדמיין איך ייראה העולם שלך. אולי המכוניות כבר נוסעות לבד, ואולי לא. אולי יהיו מקצועות שעוד אין להם שם, כמו שאמר המורה למדעים. אולי הקיץ יהיה חם עוד יותר, ואני מקווה שהדור שלנו עשה משהו בעניין. אני מקווה שאנשים מדברים יותר זה עם זה, ופחות דרך מסכים. אני מקווה שבשכונה של סבתא עדיין יש את המאפייה עם הבורקס. אני יודעת שזה נשמע קטן, אבל בשבילי זה חשוב.״

ה״יש גם דברים שאני מפחדת מהם. שאשכח מי אני. שאתחיל לעשות דברים רק כי ׳ככה צריך׳. שאהיה עסוקה מדי בשביל להתקשר לסבתא. אם זה קרה – אני לא כועסת. רק תעצרי רגע, ותתקשרי. אם היא עוד כאן. ואם לא, תאפי את העוגה שלה ותזמיני את כולם.״ כאן שחר הפסיקה לכתוב לרגע, ומחקה בעדינות טיפה שנפלה על הדף.

ו״אני רוצה להבטיח לך כמה דברים, בתור שחר בת 15. אני אנסה להיות אמיצה, גם כשאני מפחדת. אני אנסה להגיד ׳טעיתי׳ כשאני טועה. אני אמשיך לצייר, גם אם זה לא יהיה המקצוע שלי. ואני אנסה להיות טובה לאנשים – כי מכל מה שלמדתי בחטיבה, זה הדבר היחיד שאני בטוחה בו.״

ז״ועוד דבר אחרון. אם את קוראת את זה ומרגישה שהחיים לא יצאו כמו שתכננת – זה בסדר. גם אני לא יודעת מה אני רוצה. כנראה שהדרך שלך נראית אחרת לגמרי ממה שאני מדמיינת עכשיו, ואולי היא אפילו טובה יותר. רק תזכרי שפעם, ביום שלישי גשום, ישבה פה ילדה שהאמינה בך. באהבה, שחר.״

חהיא קיפלה את הדף, הכניסה למעטפה וכתבה עליה את שמה. כשמסרה אותה למחנכת, הרגישה משהו מוזר – כאילו היא שולחת מכתב לחברה טובה שגרה רחוק מאוד. בדרך החוצה עצרה ליד העץ שמול החלון, וקראה את השלט הקטן שעליו. ״אלון התבור,״ אמרה בשקט. ״עכשיו אני אזכור.״

אהמחנכת חילקה מעטפות. כל תלמיד כתב מכתב לעצמו – לקרוא בעוד עשר שנים.

בשחר כתבה לעצמה בגיל 25. היא מספרת שהיא בת 15 ומתלבטת בין מגמת ביולוגיה לקולנוע.

גהיא שואלת את עצמה: את עדיין מציירת? את שמחה? לא ״מצליחה״ – שמחה.

דהיא מדמיינת את העתיד: מקצועות חדשים, אולי מכוניות שנוסעות לבד. היא מפחדת לשכוח מי היא.

ההיא מבטיחה: להיות אמיצה, להגיד ״טעיתי״, להמשיך לצייר ולהיות טובה לאנשים.