״אפשר לדבר על זה״: נוער שובר את השתיקה

הפוסטר שעלה בחדר המדרגות

אבתחילת השנה הופיע בחדר המדרגות של חטיבת הביניים פוסטר צבעוני עם משפט אחד: ״לא חייבים להיות בסדר כל הזמן. אבל כדאי לא להיות לבד.״ מתחתיו – פתקים קטנים שתלמידים הדביקו, בלי שמות: ״לפעמים אני מרגיש שאף אחד לא רואה אותי״, ״לפני מבחן הלב שלי דופק כל הלילה״, ״אני מחייכת בכיתה ובוכה בבית״. תוך שבוע הקיר היה מלא.

מי עומד מאחורי היוזמה

באת הפוסטר תלו חמישה תלמידי כיתה ט׳ שמשתתפים בקבוצת ״נאמני חוסן״ – תלמידים שעברו הכשרה קצרה עם היועצת וחזרו לכיתות כדי לעזור להפוך את השיחה על רגשות לרגילה יותר. ״אנחנו לא מטפלים ולא מחליפים את היועצת,״ מדגישה עדי, אחת מחברות הקבוצה. ״אנחנו פשוט האנשים שאומרים: גם לנו קורה. ויודעים להפנות למבוגר הנכון.״

למה כל כך קשה לדבר?

גלדברי שרון, יועצת השכבה, הסיבה העיקרית לשתיקה היא הבושה. ״הרבה בני נוער חושבים שאם הם עצובים או לחוצים, משהו לא תקין אצלם. שכולם מסתדרים חוץ מהם,״ היא מסבירה. ״ברשתות כולם נראים שמחים, וזה מחזק את התחושה. אבל כשמישהו אחד מעז לספר, פתאום מתברר שהוא ממש לא לבד.״ סיבה נוספת היא החשש להטריד: ״הם אומרים לי ׳לא רציתי להעמיס עלייך׳. אבל בשביל זה אני כאן.״

כמו בריאות הגוף

דהיועצת משווה את בריאות הנפש לבריאות הגוף. ״אם שברתם יד, אף אחד לא יגיד לכם ׳תתגברו לבד׳. הולכים לרופא, שמים גבס, ונותנים לזמן לעשות את שלו. גם לנפש יש מצבים שבהם צריך עזרה, וגם היא מחלימה.״ היא מזכירה שיש הבדל בין עצב רגיל, שהוא חלק מהחיים, לבין מצב שבו מרגישים רע לאורך זמן, מפסיקים ליהנות מדברים שאהבו, ישנים או אוכלים אחרת. ״במצב כזה חשוב במיוחד לספר למבוגר שסומכים עליו.״

מה עוזר ביום־יום

התלמידי הקבוצה אספו מחבריהם בשכבה רשימה של דברים קטנים שעוזרים: הליכה בחוץ, מוזיקה, כתיבה ביומן, שינה מסודרת, ספורט, שיחה עם חבר או עם בן משפחה. ״זה לא פותר הכול,״ אומר אלון, תלמיד בקבוצה, ״אבל זה כמו להחזיק מטריה. הגשם לא מפסיק, אבל אתה פחות רטוב.״

איך מקשיבים לחבר

וחלק חשוב בעבודה של הקבוצה הוא ללמד את השכבה להקשיב. ״כשחבר מספר משהו קשה, לא צריך לתת פתרון מיד,״ מסבירה עדי. ״לפעמים מספיק להגיד ׳אני שומעת אותך׳, או ׳תודה שסיפרת לי׳.״ ומה אם החבר מבקש לשמור סוד, ואתם דואגים לו? ״זה המקום היחיד שבו אנחנו לא שומרים סוד,״ אומרת היועצת. ״כשמישהו בסכנה, לספר למבוגר זו לא הלשנה. זו חברות.״

קיר שמדבר

זבסוף המחצית החליטו התלמידים להוסיף לפוסטר חלק שני: פתקים של עידוד. ״עבר עליי חורף קשה, ועכשיו אני יותר טוב״, ״דיברתי עם היועצת וזה עזר״, ״אם אתם קוראים את זה – אתם חשובים״. ״הקיר הזה,״ אומרת המנהלת, ״לימד אותנו שהשתיקה היא לא סימן שהכול בסדר. לפעמים היא רק סימן שאף אחד עוד לא שאל.״

אבבית הספר תלו פוסטר: ״לא חייבים להיות בסדר כל הזמן. אבל כדאי לא להיות לבד.״ תלמידים הדביקו פתקים על מה שהם מרגישים.

באת הפוסטר תלו תלמידים מקבוצת ״נאמני חוסן״. הם עוזרים לדבר על רגשות, ויודעים להפנות למבוגר.

גקשה לדבר כי מתביישים, וחושבים שכולם בסדר חוץ מאיתנו.

דהיועצת אומרת: גם לנפש יש מצבים שצריך עזרה, כמו לגוף. מה עוזר? הליכה, מוזיקה, שינה, שיחה.

הכשחבר מספר משהו קשה – מקשיבים. ואם הוא בסכנה, מספרים למבוגר. זו לא הלשנה, זו חברות.