ארבעה ימים, שלושים קילומטר, שכבה אחת

יציאה בחושך

אהשעה חמש וחצי בבוקר, ומגרש החניה של בית הספר מלא תיקים גדולים, שקי שינה ופרצופים מנומנמים. מאה ועשרים תלמידי ט׳ עומדים לצאת למסע של ארבעה ימים, מהגליל אל הכנרת. ״אני לא מאמין שאני ער בשעה כזאת,״ ממלמל נדב, ונשען על התיק של חבר. אבל מאחורי העייפות יש גם התרגשות: רבים מהם מעולם לא ישנו בשטח, ואף אחד לא יודע בדיוק מה מחכה בדרך.

ההבדל בין טיול למסע

ב״בטיול שנתי מגיעים לאתרים, מצטלמים וממשיכים,״ מסבירה ענבל, רכזת החינוך החברתי שליוותה את השכבה. ״במסע הדרך עצמה היא העיקר. הולכים לאט, נושאים את הציוד, מבשלים יחד וישנים תחת כיפת השמיים. כשהגוף מתאמץ והטלפון כמעט לא עובד, משהו נפתח. אנשים מדברים אחרת.״ לדבריה, המטרה איננה רק להכיר את הארץ ברגליים, אלא גם לשאול: מה מחבר אותנו למקום הזה, ומה מחבר בינינו?

היום השני – העלייה

גהקושי האמיתי הגיע ביום השני, בעלייה התלולה בדרך לרכס. השמש קפחה, המים בבקבוקים התחממו, ושירה, שסבלה מכאב בברך, התחילה לפגר. ״רציתי לבכות,״ היא מספרת. ״הרגשתי שאני מעכבת את כולם.״ ואז קרה משהו שאף אחד לא תכנן: שני בנים מהכיתה המקבילה, שכמעט לא הכירה, לקחו את התיק שלה, ואחת הבנות התחילה לשיר. תוך דקות כל הקבוצה שרה, וההליכה נהייתה קלה יותר. ״הגעתי למעלה עם כולם. זה היה הרגע הכי טוב שלי השנה.״

שאלות ליד המדורה

דבערבים התכנסו התלמידים במעגלים קטנים סביב המדורה. כל ערב המדריכים העלו שאלה אחרת: ״איזה מקום בארץ מרגיש לכם כמו בית?״, ״מה סבא או סבתא שלכם סיפרו לכם על הגעתם לכאן?״, ״מה הייתם רוצים לתת לקהילה שלכם?״ התשובות היו מגוונות כמו השכבה עצמה. היו מי שסיפרו על משפחות שהגיעו ממרחקים, על כפר של סבתא, על שכונה בעיר הגדולה. ״גיליתי שהחבר שיושב לידי בכיתה כבר שלוש שנים הוא נכד של מישהו שעבר מסע הרבה יותר קשה מהמסע שלנו,״ מספר נדב.

זהות – לא רק בספרים

הלפי ענבל, זה בדיוק הלב של המסע. ״זהות היא לא רק מה שלומדים בשיעור. היא נבנית מסיפורים, ממקומות ומאנשים. כשתלמידה עומדת על הר ורואה את הכנרת שהיא מכירה מתמונות, וכשתלמיד שומע את סיפור המשפחה של חבר, הם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר. וזה קורה בלי הרצאות.״ היא מוסיפה שמסע טוב מכבד את כל המשתתפים: את מי שמגיעים מבתים שונים, עם מנהגים ואמונות שונים.

וגם ביקורת

ולא כולם התלהבו מכל רגע. ״היו יותר מדי שעות הליכה וקצת מדי זמן חופשי,״ אומרת תמר, ״והאוכל ביום השלישי היה פשוט אסון.״ אחרים העירו שתלמידים עם קשיים רפואיים צריכים חלופות מסודרות יותר. ענבל מקבלת את הביקורת בברכה: ״המסע הבא יהיה טוב יותר בזכות מה שהם אומרים. גם זה חלק מהחינוך.״

חזרה הביתה

זביום הרביעי, כשהאוטובוסים חזרו למגרש החניה, התיקים היו מאובקים והפרצופים שזופים. אבל משהו השתנה. ״לפני המסע הכרתי אולי עשרים אנשים בשכבה,״ אומרת שירה. ״עכשיו אני מכירה את כולם. ואני מכירה גם את עצמי קצת יותר – אני יודעת שאני יכולה לעלות על הר, גם כשכואב.״

א120 תלמידי ט׳ יצאו למסע של ארבעה ימים, מהגליל אל הכנרת.

בהרכזת ענבל אומרת: בטיול מבקרים באתרים. במסע הדרך היא העיקר – הולכים, מבשלים וישנים יחד.

גביום השני הייתה עלייה קשה. לשירה כאב בברך. תלמידים לקחו את התיק שלה, וכולם שרו. היא הגיעה למעלה עם כולם.

דבערב, ליד המדורה, סיפרו על המשפחות ועל המקומות שהם אוהבים. כך מבינים מה זו זהות.

ההיו גם ביקורות: הרבה הליכה ואוכל לא טעים. אבל שירה אומרת: ״עכשיו אני מכירה את כולם – וגם את עצמי.״