הכינור בארון

אעל המקרר בבית של משפחת לוי היו תלויים תמיד שלושה דברים: לוח שנה, מגנט מסבתא, ותעודה. בכל מחצית התחלפה התעודה, אבל הציון לא השתנה. מאה במתמטיקה, מאה באנגלית, תשעים ושמונה במדעים. ״זו הבת שלנו,״ אמר אבא לכל אורח, והצביע על המקרר כמו מדריך במוזיאון. אליה חייכה בכל פעם. היא לא ידעה להסביר למה החיוך הזה התחיל, לאט לאט, לכאוב לה בלסת.

בהכינור חיכה בארון כבר שנה. היא ניגנה מגיל שבע, ובכיתה ח׳ אפילו ניגנה סולו בטקס סוף השנה. אחרי הטקס אמא חיבקה אותה ואמרה: ״זה היה יפה מאוד, חמודה. ועכשיו – בתיכון צריך להתרכז במה שחשוב.״ אליה הבינה מה הכוונה. מגמת מחשבים ומתמטיקה מוגברת. מהנדסת, כמו אבא. כמו דוד יוסי. כמו כל מי שהצליח במשפחה.

גהשיחה התחילה בארוחת שישי, כשאבא הניח על השולחן את טופס בחירת המגמות. ״סימנתי לך כבר בעיפרון,״ אמר בחיוך, ״רק תחתמי.״ אליה הסתכלה על הטופס. מחשבים, פיזיקה, מתמטיקה. בתחתית הדף, באותיות קטנות, הייתה עוד שורה: ״מגמת מוזיקה – בהתאם למבחן קבלה״. המבחן היה בעוד שבועיים. היא לא אמרה לאף אחד שנרשמה אליו.

ד״אני רוצה לנסות מוזיקה,״ אמרה. המילים יצאו שקטות יותר משתכננה. אבא הניח את המזלג. ״מוזיקה זה תחביב,״ אמר. ״אף אחד לא מתפרנס מכינור.״ ״זה לא נכון,״ אמרה אליה, וקולה רעד. ״ואני לא מדברת על פרנסה. אני מדברת על מה שאני אוהבת.״ אמא הסתכלה על שניהם ושתקה. אחיה הקטן, אורי, הפסיק ללעוס. ״אני עובד קשה כדי שיהיו לך הזדמנויות שלא היו לי,״ אמר אבא, ״ואת רוצה לבזבז אותן?״

הבאותו לילה אליה לא נרדמה. היא חשבה על אבא, שגדל בבית קטן עם שבעה אחים ולמד בלילות. היא ידעה שהוא אוהב אותה. היא ידעה שהפחד שלו אמיתי. אבל היא חשבה גם על הרגע בטקס, כשהיא עצמה עיניים והצלילים יצאו מהכינור כאילו מישהו אחר מנגן דרכה. מעולם לא הרגישה ככה מול מאה במבחן.

ובשבת אחר הצהריים, כשהבית היה שקט, היא הוציאה את הכינור מהארון ופתחה את הנרתיק. המיתרים היו משוחררים, והקשת התייבשה. היא כיוונה את המיתרים לאט, אחד אחד. ואז התחילה לנגן – בהתחלה בזהירות, אחר כך בביטחון. כשסיימה, הרימה את העיניים. אבא עמד בפתח החדר. היא לא ידעה כמה זמן הוא היה שם.

זהוא לא אמר כלום. רק נכנס, התיישב על קצה המיטה, ושתק עוד רגע. ״לא ידעתי שאת עדיין מנגנת ככה,״ אמר לבסוף. ״לא ניגנתי,״ ענתה אליה. ״שנה שלמה לא ניגנתי. כי פחדתי שזה יאכזב אותך.״ אבא הסתכל עליה זמן רב. ״תעשי את המבחן,״ אמר. ״ונדבר אחרי. אבל אני רוצה שתדעי – אני לא מאוכזב ממך. אני מפחד בשבילך. זה לא אותו דבר.״

חאליה לא ידעה אם תתקבל, ולא ידעה מה יגיד אבא אחרי המבחן. אבל באותו ערב, כשעברה ליד המקרר, שמה לב שמשהו חדש נתלה ליד התעודה: התוכנייה מהטקס של סוף כיתה ח׳, עם השם שלה, ומתחת – ״סולו בכינור״.

אאליה היא תלמידת ט׳ מצטיינת. על המקרר יש תמיד תעודה עם ציונים של מאה. אבא גאה מאוד.

באליה מנגנת בכינור מגיל שבע. אבל ההורים רוצים שבתיכון תלמד מחשבים ומתמטיקה, כמו אבא.

גבארוחת שישי אבא הביא טופס מגמות. אליה אמרה: ״אני רוצה לנסות מוזיקה.״ אבא אמר: ״מוזיקה זה תחביב.״

דבשבת אליה ניגנה בחדר. אבא שמע ונכנס. הוא אמר: ״אני לא מאוכזב ממך. אני מפחד בשבילך.״

הבערב אליה ראתה על המקרר את התוכנייה מההופעה שלה, ליד התעודה.