קיר אפור או קיר מדבר?

הקיר שבדרך לבית הספר

אכל בוקר אני עוברת ליד קיר ארוך ליד המרכול. עד לפני שנה הוא היה אפור, מתקלף, עם כמה שרבוטים של שמות. ואז, בשבוע אחד, הוא השתנה: מישהו צייר עליו לווייתן כחול ענק ששוחה בין בניינים, ובתוכו ילדים שמשחקים. אנשים עצרו לצלם, זקנים ישבו על הספסל מולו, ולראשונה ראיתי את השכנים מדברים זה עם זה. אז מה זה – רכוש" aria-label="ונדליזם – הסבר">ונדליזם, או מתנה לשכונה?

הצד השני: זה לא שלך

באני רוצה להתחיל דווקא מן הטענות של מי שמתנגדים, כי יש בהן הרבה צדק. קיר שייך למישהו – לבעלי הבניין, לעירייה או לכל הדיירים יחד. מי שמרסס עליו בלי רשות לוקח לעצמו משהו שאינו שלו. ומי קובע מה ״יפה״? לווייתן אחד יכול למצוא חן בעיני, אבל אותו ריסוס מאפשר גם לכתוב קללות, לרסס סמלים פוגעים או ״לחתום״ שם בכל פינה. ניקוי קירות עולה כסף רב, ואת הכסף הזה משלמים כולנו.

אמנות ששייכת לכולם

גובכל זאת, אני חושבת שאמנות רחוב היא אחת מצורות האמנות החשובות של הדור שלנו. מוזיאון הוא מקום נפלא, אבל צריך להגיע אליו, לפעמים לשלם, ולפעמים להרגיש שייכים. אמנות רחוב מגיעה אלייך. היא לא שואלת אם יש לך כרטיס. היא מדברת אל מי שהולך לעבודה, אל ילד בדרך לגן, אל קשישה שיושבת על ספסל. היא הופכת את העיר לגלריה פתוחה.

קול למי שאין לו במה

דלאמנות רחוב יש גם כוח חברתי. לאורך ההיסטוריה, אנשים שלא הייתה להם במה – שלא קיבלו מקום בעיתון או בגלריה – כתבו וציירו על קירות כדי שישמעו אותם. גם היום, ציור קיר יכול לספר את הסיפור של שכונה, להנציח דמות מקומית אהובה או לעורר שאלה חשובה. ״הקיר לא שותק,״ אמר לי פעם צייר צעיר מהשכונה. ״הוא רק מחכה שמישהו ייתן לו מילים.״

אז איפה עובר הגבול?

האחרי שחשבתי הרבה, הגעתי למסקנה שהשאלה איננה ״אמנות או ונדליזם״, אלא שאלה של רשות וכבוד. ציור על רכוש פרטי בלי הסכמת הבעלים הוא פגיעה, גם אם הוא יפה. כתובת שמטרתה לפגוע, להשפיל או ״לסמן שטח״ איננה אמנות, גם אם היא צבעונית. לעומת זאת, ציור שנעשה ברשות, שמכבד את המקום ואת האנשים החיים בו – הוא אמנות במלוא מובן המילה.

ההצעה שלי

ולכן אני מציעה לבית הספר ולעירייה לעשות צעד אמיץ: להקצות ״קירות פתוחים״ – קירות חוקיים שבהם בני נוער יכולים לצייר, בליווי אמנים מקומיים, אחרי שהשכנים הביעו את דעתם. כך האנרגיה והיצירתיות של הנוער לא יופנו לפינות חשוכות, אלא יקבלו מקום מכובד, גלוי ומשותף. וגם הקיר האפור ליד בית הספר שלנו מחכה כבר שנים.

סוף דבר

זבשבוע שעבר ראיתי ילדה קטנה מצביעה על הלווייתן ושואלת את אמא שלה: ״מי צייר את זה?״ האמא ענתה: ״מישהו שאהב את השכונה.״ אולי זה המבחן הכי פשוט: אם הציור נעשה מתוך אהבה למקום ולאנשים, ובדרך שמכבדת אותם – הוא מתנה. אם לא – הוא רק כתם, צבעוני ככל שיהיה.

אליד המרכול היה קיר אפור. מישהו צייר עליו לווייתן כחול גדול. אנשים עצרו, צילמו ודיברו.

ביש שאומרים: זה רכוש" aria-label="ונדליזם – הסבר">ונדליזם. הקיר שייך למישהו, ומרססים בלי רשות. גם ניקוי עולה כסף.

גהכותבת חושבת: אמנות רחוב שייכת לכולם. היא מגיעה אלינו, בלי כרטיס.

דלדעתה, הגבול הוא רשות וכבוד: ציור בלי רשות או כדי לפגוע – לא בסדר. ציור ברשות ובכבוד – אמנות.

הההצעה שלה: ״קירות פתוחים״ שבהם בני נוער יכולים לצייר באופן חוקי.