בלשי האמת: איך מזהים ידיעת כזב?

הודעה אחת, שכבה שלמה

אביום חמישי בערב הגיעה לקבוצת ההודעות של שכבת ט׳ תמונה של מכתב ״רשמי״: ״בעקבות תקלה, יום ראשון יהיה יום חופשי לכל בית הספר״. תוך עשר דקות ההודעה עברה בכל הקבוצות. היו מי שכבר תכננו טיול. ביום ראשון בבוקר התברר שאיש לא שלח את המכתב: מישהו העתיק סמל מאתר בית הספר, הוסיף טקסט, ושלח ״בצחוק״. עשרות תלמידים איחרו, וכמה אף לא הגיעו למבחן.

מה זו ידיעת כזב?

ב״ידיעת כזב״, שמכונה לעתים בשמה הלועזי ״פייק ניוז״, היא מידע שקרי או מטעה שמוצג כאילו הוא חדשות אמיתיות. יש ידיעות כזב שנוצרות בטעות – מישהו הבין לא נכון והעביר הלאה. ויש כאלה שנוצרות בכוונה: כדי להצחיק, כדי למשוך צפיות ולהרוויח מפרסומות, כדי לפגוע באדם או כדי לשנות את דעת הציבור. אבל מה שמשותף לכולן הוא שהן מתפשטות מהר – לפעמים מהר יותר מן האמת.

למה אנחנו מאמינים?

גידיעות כזב מצליחות כי הן יודעות ללחוץ על הכפתורים הנכונים. הן מעוררות רגש חזק – פחד, כעס, שמחה – ורגש חזק מאיץ את האצבע שלוחצת ״שתף״ ומאט את המחשבה. הן מגיעות מאנשים שאנחנו מכירים וסומכים עליהם, ולכן אנחנו פחות חושדים. והן מספרות לנו לעתים קרובות בדיוק את מה שרצינו לשמוע. חוקרים קוראים לנטייה הזאת ״הטיית האישור״: אנחנו מקבלים בקלות מידע שמתאים לדעה שכבר יש לנו, ומפקפקים במידע שסותר אותה.

ארגז הכלים של הבלש

דכדי לבדוק ידיעה, אפשר להשתמש בכמה כלים פשוטים. הכלי הראשון: לבדוק את המקור. מי פרסם? האם יש שם של כותב או של גוף אמין? הכלי השני: לחפש את הידיעה במקורות נוספים. אם אירוע גדול באמת קרה, סביר שגופי חדשות שונים ידווחו עליו. הכלי השלישי: לבדוק תאריך – לפעמים ידיעה ישנה ״קמה לתחייה״ שנים אחר כך. הכלי הרביעי: להסתכל על התמונה. אפשר לחפש אותה בחיפוש הפוך של תמונות ולגלות שצולמה במקום אחר, או שנערכה.

סימני אזהרה

היש גם סימנים שמעידים שכדאי לעצור: כותרת בצעקה עם הרבה סימני קריאה, מילים כמו ״דחוף״ או ״מה שלא רוצים שתדעו״, שגיאות כתיב רבות, היעדר פרטים מדויקים (מי? איפה? מתי?), ובקשה לשתף ״לפני שימחקו״. לא כל ידיעה כזאת שקרית – אבל כל אחת מהן מצדיקה בדיקה של עוד דקה.

גם תמונות וקולות

ובשנים האחרונות קשה עוד יותר לזהות זיופים, כי אפשר ליצור במחשב תמונות, סרטונים ואפילו הקלטות קול שנראים ונשמעים אמיתיים לגמרי. לכן כדאי לשים לב לפרטים מוזרים – ידיים בעלות מספר אצבעות לא נכון, טקסט מטושטש ברקע, תנועות שפתיים שאינן מתאימות לדיבור – ובעיקר לזכור שהמשפט ״ראיתי במו עיניי״ כבר איננו הוכחה מספקת.

האחריות שלנו

זבסופו של דבר, ידיעת כזב צריכה אותנו כדי להתפשט. בכל פעם שאנחנו עוצרים לפני שיתוף, אנחנו שוברים שרשרת. ואם שיתפנו בטעות? זה קורה לכולם. הדבר האמין ביותר לעשות הוא לכתוב באותה קבוצה: ״התברר שזה לא נכון, סליחה.״ משפט קטן כזה הוא לא בושה. הוא סימן של מי שהאמת חשובה לו.

אבקבוצת השכבה הופיע מכתב מזויף: ״יום ראשון חופש!״ כולם האמינו ושיתפו. ביום ראשון הרבה תלמידים איחרו.

בידיעת כזב היא מידע שקרי שנראה כמו חדשות. יש שנוצרות בטעות, ויש בכוונה.

גאנחנו מאמינים כי הידיעה מעוררת רגש חזק, מגיעה מחברים, ומתאימה למה שאנחנו כבר חושבים.

דאיך בודקים? מי פרסם? האם יש מקורות נוספים? מה התאריך? האם התמונה אמיתית?

האם שיתפנו בטעות – כותבים: ״התברר שזה לא נכון, סליחה.״